3,600 ש"ח שילמנו על תיעוד

אז לפחות שמישהו ייראה את התמונות והקליפ של החתונה.

בקושי ענף

(פורסם בעלון הקהילה בנתיבות)

אמנם זהו מדור שורשים, וזה אומר שצריכים לחזור אחורה לפחות כמאה שנה על מנת שהדברים הפחות נעימים יטושטשו ותזכר רק קהילת X בחבל Y במלוא תפארתה ויפעתה כשבד"כ יושמע צירוף המילים - 'פעם היו אנשים', או 'איפה הדור שלנו ואיפה הם', אך לחומר שכזה ודומיו תוכלו להגיע תוך כמה קליקים במרשתת, או בהינף יד מספרייתכם, נוסיף לזה את ההיכרות הבלתי אמצעית של הקהילה את משפחתי לאחרונה עקב המאורע המשמח, ככה שחשבתי לעסוק פחות בארכיאולוגיה ויותר בפיקנטריה והבאתי לפניכם כמה שביבי מידע מתוך ים העדיין-לא-היסטוריה של משפחתי אותם חילצתי מהורי שלא הבינו את פשר שטף הנוסטלגיה שתקף אותי השבוע, ולהלן הממצאים:

סבא רצה שאבא יהיה רופא, וכך מצא אבא את עצמו - יהודי יחיד באוניברסיטה בקזבלנקה כסטודנט לרפואה, אחרי חצי שנה נמאס לו מהסיפור והוא החל לעבוד כמורה לעברית לבני-מצווה, כשגם זה התחיל לשעמם אותו הוא עלה לארץ. לאחר מלחמת יוה"כ אף אחד לא רצה להתגייס לשריון, לאבא שלי הספיק סרטון רעל קצר בכיכובו של יהורם גאון בבקו"ם כדי להחליט שהוא רוצה להיות בטנק. וכך לאחר שנה מאז שעלה ממרוקו והפסיק לפחות 500 שנה של השתקעות בנכר, קטע אבא את לימודי הכלכלה באוניברסיטה העברית והתגייס לצה"ל. שלושה חודשים לאחר השחרור שלו התחילה מלחמת לבנון ואבא חזר לטנק שזמן קצר לאחר שנהג על גבי האדמה הטרשית של הגולן פרס זחל, וכך הוא והצוות שאיתו נשארו בחזית המזרחית והשתעממו עד לסוף המלחמה.

לאחר שהקיאה במשך חודש בספינה מתוניס הגיעה אמי בגיל שלוש לנמל חיפה, משם נסעה יחד עם הוריה, אחותה בת השנתיים ואחיה התינוק באוטובוס לקרית גת, סבי הסנדלר עבד באשקלון, בגלל המרחק ומחיר הנסיעה נאלץ להגיע למשפחתו רק בסופי שבוע, לאחר שנה וחצי נשבר לכולם מהטרטור וכולם עברו לישון איתו בשכונת עתיקות באשקלון, שם רצו למקלט בבה"ס ישורון במהלך מלחמת ששת הימים והיו עסוקים בעיקר באכילת שוקולדים שסבא קנה על מנת להרגיע את הילדים שדווקא נראו די מרוצים מהמלחמה.

בתור חייל בודד קיבל אבי דירה בהוסטל באשקלון וכך הכיר את אימי. בעיצומה של מלחמת לבנון, לאחר חודש בו לא התראו, אמרה מגדת עתידות ערביה לאימי שמישהו יבוא היום מרחוק ויביא לה משהו, באותו היום אבא הגיע מהצפון והביא לה שעון. אחר המלחמה הם התחתנו, המדינה הציעה להם מגורים בקרית ארבע או בית שמש, בגלל הקרבה היחסית לאשקלון נפלה בית שמש בגורל, וכך אבא בילה את ימיו בנסיעות לאוניברסיטה ואמא היתה צריכה להפנים את זה שאשקלון כבר רחוקה.

סתם ככה לא היתה מתחתנת סבתא, נערה-אישה מבית ג'רבאי אמיד, עם סבא שהיה ממעמד אקונומי נמוך יותר, אך היות שכבר הגיעה לגיל 25 המופלג בגלל שהבחור לו יועדה מצא לו מישהי אחרת, סבתא ניאותה למכתבים אותם לא ידעה לקרוא מהבחור שהגיע לבקר את אחיה. לאחר ששתתה כל יום במשך חודש כוס שמן זית והגיעה למימדים הנכונים התחתנו הזוג.

שלא כמו בעל אור החיים הקדוש, החליט סבי, שהיה ממשפחתו, שלא לעלות ארצה עקב עבודתו כמנהל חשבונות בחברת ביטוח אנגלית בקזבלנקה. בגלל הייחוס של סבא החליט אביה של סבתא להכיר בין השניים על אף שש עשרה השנה שהבדילו ביניהם. ילדיהם, לעומתם, נשטפו בגל הציונות, וסבתא הצטרפה בהצתה מאוחרת-משהו למשפחתה בארץ רק לפני כחמש שנים, שלושים שנה לאחר ילדיה ושמונה שנים לאחר מות בעלה, שנפטר בדרכו לבית הכנסת בקזבלנקה.

אני מעריך שאת החוליה הבאה בשרשרת תפגשו במדור שליפות, שם אמצא פלטפורמה פחות כבדה לכל בילבולי המח שלי :)

זה עץ המשפחה של אבא.

לאחר שעות של הכנה

זה מה שיצא לי:



וזה מה שיצא לחברים שלי: (אביאל מנסה לעבור אותי בצפיות של זה)

יסכה12

 הוותיקים שבקוראי הבלוג ודאי זוכרים את הפוסט בו פרסתי את תכנית חיי, שם צוין פחות או יותר תאריך החתונה שלי. כמעט שנתיים עברו מהמועד בו חשבתי שאתחתן. בזמן זה הספקתי להתחיל ולהפסיק ולהתחיל שוב ללמוד באוניברסיטה, למצוא עבודה, להתחפר עמוק בנתיבות וגם יצאתי לכמה דייטים.

חשבתי -ברצינות לחלוטין- שיהיה די פשוט למצוא מישהי - אינפלציית הבנות במגזר והיותי שייך לצד הנכון של המגדר היו אמורים לגרום לעסק לזוז מהר, שתיים-שלוש בנות והעסק סגור. התבדיתי. ולהלן הממצאים:

*המין היפה מתוסבך ("רוצָה להפסיק? -לא, רוצָה להמשיך? -לא, רוצָה משהו? אהההההה").

*שגם אני לא מושלם ("אודי, לא מדברים עם משהי בדייט הראשון על הלשעבריות שלך, ותפסיק להדביק להן מק"טים").

*נתיבות היא עניין לא פשוט לעיכול ("בחיים אני לא מתקרבת לחור הזה").

*בכלל, כל העסק מצריך הרבה אנרגיה נפשית ("אבי, סיימת את כל כדורי השינה שקניתי אתמול?").

נבוכים בשוק הבשר? שואלים את עצמכם עד מתי? להלן נוסחה שעלולה לעזור (תוצאה גבוהה=פוטנציאל נישואין גבוהה):

נדלג על הויה-דולורוזה בדרכי אל היעד המבוקש ונגיע לעיקר הדברים:

*יסכה - נולדה בסוכות (יומולדת 24 שמח).

*ממבשרת.

*ארבעה חודשים, עשרים ושלושה ימים ועשרים ושתיים שעות מהדייט הראשון ועד לשבירת הכוס.

*נותרו שנתיים לסיום התואר שלה בירושלים (492 למוות).

*שלוש שנות הכשרה בכת+אחות.

*סבתא שלה מגלה בה עניין רב ("עם מי אתה מתחתן? יסכה או נעמה?").

*אוהבת חמין (המריבה הראשונה שלנו).

*קוראת לזה צ'ולענט (המריבה האחרונה שלנו).

*חוש אסתטי לוקה בחסר ("אודי, זה או הטפטים או אני").

*אלופת מבשרת בהתעמלות קרקע לכיתות ג' (כיום גמישותה מתבטאת בעיקר בין הבוהן לזרת).

*כן, היא סבבה עם נתיבות. 

* במהלך השנה הקרובה נקיים נישואים-סלולארים עקב המצאותינו במהלך חמשת ימי השבוע במרחק 98.6 ק"מ (לא, היא לא סבבה עם נתיבות).

(הרשימה הביוגרפית המלאה שמורה במערכת).

כולם מוזמנים לסוויטה המלכותית ברח' השר שפירא (יש להצטייד בפנסים).

מזל טוב!

נצחו אראלים את המצוקים

אוי! מי האמין כזאת ומי היה יכול לצייר בנפשו אשר אפשר להתקיים אפילו שעה אחת מבלעדי פאר קדשינו, נזר ראשנו וזבול תפארתנו - דירת הרווק(ים) דק"ק מגשימים ביחד. ניטל הלב הטהור של עיר קדשנו, מרכז חיותה, מקור השפעתה ולשד הוויתה היותר פנימי ברוחניות ובגשמיות. אוי! היכן ימצאו בחורינו הרווקים סעד לנפשם? איזו פינה לברוח מכל הנשואים בני השתים עשרה המקוננים בכל פינה. מי ינטור חומותיך? אבד לנו מצפן הכיוון, עמוד השמאלי שאין לנו תמורתו. מי יפלש פקקיך? השכנה כביכול מיללת  "איפה איפה הם הרווקים ההם שסידרו לי את הביוב". מי יתן תמורתם של מסיבות חסיד עד זמן ק"ש של שחרית? אוי לנו ואוי לרווקנו אשר יהלכו כצאן ללא מרעה. מי יחמול עליך נתיבות ומי יסור לשאול לשלום לך?

אלה אזכרה ואשפכה עליהם נפשי, צלחה מזימתו של מ' שמואל שמעלקא ראש כת קה"ק ששם לו למטרה לפרז הדירה מהרווקים השוכנים בצל קורתה ורחש שידוך שעלה יפה בהשתדלותה של הצ' שלומית מענדי שמצאתו לזקן קהיליית הרווקים ובעל הדירה המהוללה והוא מחולל מפשעינו, היה שרוי באיזה רגע לא משהו כשעוד איזה קטין מקה"ק התארס, ונעתר לזו בבקשתה שיצא עם חברתה ולא ידע עד להיכן יגיעו הדברים, ונטרפה השעה ולא נשתהה הרבה זמן מעת שיצא עד שתקפתו להממגורה ומן השמים הסבו זאת, כי לא זכה הדור עוד שישאר בהפלטין ונשבה מבצר עוז.

אויה! מי יבכה על גלותה ומי יקימנה? האם סבלה קהילת קודשינו שבר גדול ונורא שכזה? ולמחץ מכתנו אין תרופה, אוי מי ירפא לנו? ע"כ למען נתיבות לא אשקוט ולא אחשה, הריני לפרסם מודעה רבה לאורייתא כי דרושים רווקים רציניים, בכיוון, אינטליגנטים ובעלי חוש הומור המעוניינים לקומם השכינה מעפרה שיבואו להפעריפעריא ויפסיקו להתברגן במרכז המבוסס ויכניסו קצת משמעות לחייהם ושלא תתהפך העולם למינות הפועסט מודערנא מחד ושקר החרד"לות מאידך ונחרב ח"ו לגמרי ואין איש שם על לב.

בברכת המחזיר שכונתך לעיר קדשך במהרה בימנו,

זקן ונשיא הרווקיה בנתיבות (בדימוס).

(התארסתי :)

אי שם מעבר להרי החושך

תמצאו את הפריפריה הנחשלת, המזרחית, האנאלפביתית, החלשה, המכוערת, הענייה, הנטושה והזנוחה. לעומת זאת, אם תגביהו עוף, תוכלו למצוא בפסגות הלבנות את המרכז המבוסס, האשכנזי, האינטליגנטי, החזק, היפה, העשיר, האטרקטיבי והמושך.

סטראוטיפים עתיקים שעבר עליהם הקלח, לא? מפעם לפעם נחמד לאתר את הזליגות עליהן לא הצליחה לכסות האצטלה השקרית של כיום-כולנו-אותו-דבר אליה מטיפה התרבות הישראלית הפופוליסטית.

הפעם זה מגיע אלינו מערוץ אוכל בynet . מסתבר שהכתבת שרית סרדס-טורטינו, עדיין לא עודכנה בז'רגון הטהרני והמכובס בכל הנוגע לענייני השד העדתי ובכתבה שזו פרסמה היא מספרת לנו, בלי להתבלבל ובצורה הפשוטה והבוטה ביותר על יחסי הפריפריה-מרכז, והרי הממצאים:

בנתיבות ישנה קבוצת נשים "ממגוון עדות" (בספקטרום המרוקאי-גרוזיני-אתיופי הנרחב), העונות לשמות המשפחה שעבי/פחימה/אברג'יל/חניה/אבקסיס וכדו', רובן קשות יום, פרובינציאליות, עוסקות בטיפול בילדיהן המרובים, חסרות מקצוע שגוררת תיקי קניות בתחבורה ציבורית. חלומן הוא לנהוג על רכב פרטי, שאיפותיהן מסתכמות בסיפוק סועד מארוחה טובה וכל תרבותן עוסקת באוכל, אוכל ואוכל.

לעומתן, נוכל למצוא בתל אביב את נוימן/בר/קפלינסקי, יזמים עצמאיים שלא עסוקים רק בלהרוויח מפרי ידיהן של הנשים לעיל, אלא מגדילים לעשות ומכניסים לנשים הנתיבותיות קצת עניין בחייהן האפורים והמשעממים כדוגמת ביקורן בקיבוץ – "מקום שרק שמעו עליו, אבל מעולם לא היו בו", טיולים ברחבי הארץ ושאר דברים אליהם לא נחשפו נשים אלו במרחב הפריפריאלי המוגבל שלהן.

למען הסר ספק, המשפט האחרון בכתבה, שהוא ציטוט של אחת היזמות - גב' בר, לא משאיר מקום להתבלבל - "אנחנו חושבים שכוחה האמיתי של הפריפריה בארץ הוא דווקא באוכל שלה, ומבחינתנו אנחנו מביאים לתל אביב את קרני האור של הפריפריה". מעניין שגב' בר, בת העיירה קריית מלאכי במקור, לא בחרה בקרן האור הזו אלא העדיפה להתעסק בלכלוך הפיננסי התל אביבי.

מעבר להבנייה התרבותית הבעייתית שיוצרת הכתבה, ראוי לציין שהיא שקרית - במקרה אני מכיר את אחת הנשים בקבוצה, אישה נפלאה וחכמה, אקדמאית, בעלת רכב, אמא לילדים נפלאים שהצעירה שבהם מתחילה ללמוד עכשיו משפטים וכלכלה בבר-אילן. ואפילו בקיבוץ יצא לה לבקר לא פעם.

אני הייתי מציע לייבא מהפריפריה הנתיבותית האפלה -בנוסף לאוכל- גם מנה הגונה של יושר בתיבול קל של צניעות ונגיעות של סולידריות חברתית.

שירי מימון או אהוד בנאי

פוזה, זה הכל פוזה!

אני לחלוטין עם ברי ואפילו יותר - יש יופי במוסיקה המזרחית שיוצאת ממקום יותר פשוט ושמח, בלי כל השואו הרוקנרולי האפל.

אז אולי כן ניקח חופשה בשוויץ :)

מילת הביכורים שלי

בדורבנות.

בעצם, למה לא להיות קופירייטר?

רייכנר VS שפירא

היום פורסמו שתי כתבות, אחת של שיבי רייכנר ואחת של הרב יהושע שפירא. שיבי מתעקש על נכונות המגזר להרתם למען שלמות העם, מאידך הרב שפירא סובר כי צריך לקרוע את המגזר על רקע שמרנות. ילדים יקרים, עזרו לנו למצוא מי משניהם חי בסרט?

גדי טאוב

כותב בלוג מצוין וגם מגיב לטוקבקיסטים, היום הוא פרסם פוסט קטן עם ביקורת על המגזר. עם לבדד ישכון מול 300 מליון ערבים, כוחות, לא?

קולנו נשמע

בקולך

חִפצון

(נקרא גם: החפצה) או ראיפיקציה (Reification, מהמילה הלטינית RES - חפץ, דבר) - התייחסות אל אדם, או אל כל דבר שאינו חפץ, כאל חפץ. אין המדובר רק בדה-הומניזציה (שלילת אנושיותו של האדם), אלא בהגדרתו מחדש כאובייקט.

סמנטיקה?

בצהרי היום הוא שלף את האקדח, ירה באדם שמולו ושם לעצמו כדור בראש. זה בדיוק מה שקרה בקיבוץ רמת הכובש; זה בדיוק מה שקרה בנתיבות פחות מחודש לאחר מכן. הכתבה שהתפרסמה בynet שעות ספורות לאחר האירוע ברמת הכובש זכתה לכותרת "טרגדיה", כיאה לכתבה המתארת אירע מזעזע שכזה. לעומת זאת, בכתבה שהתפרסמה באותו אתר שעות ספורות לאחר האירוע בנתיבות הכותרת היתה "תקרית ירי", שהרי בנתיבות רציחות, התאבדויות וכדורים שורקים ברחובות הם עניין יומיומי, למה לעשות סיפור כזה גדול מ"תקרית" שכזו? אולי אם עיריית נתיבות היתה מנכסת לעצמה קרקעות מדינה בשווי מליארדי שקלים היתה הכתבה זוכה לכותרת "טרגדיה", אבל רצח?? קטן עלינו!