יום שלישי, 29 בספטמבר 2009

יסכה12

 הוותיקים שבקוראי הבלוג ודאי זוכרים את הפוסט בו פרסתי את תכנית חיי, שם צוין פחות או יותר תאריך החתונה שלי. כמעט שנתיים עברו מהמועד בו חשבתי שאתחתן. בזמן זה הספקתי להתחיל ולהפסיק ולהתחיל שוב ללמוד באוניברסיטה, למצוא עבודה, להתחפר עמוק בנתיבות וגם יצאתי לכמה דייטים.


חשבתי -ברצינות לחלוטין- שיהיה די פשוט למצוא מישהי - אינפלציית הבנות במגזר והיותי שייך לצד הנכון של המגדר היו אמורים לגרום לעסק לזוז מהר, שתיים-שלוש בנות והעסק סגור. התבדיתי. ולהלן הממצאים:
*המין היפה מתוסבך ("רוצָה להפסיק? -לא, רוצָה להמשיך? -לא, רוצָה משהו? אהההההה").
*שגם אני לא מושלם ("אודי, לא מדברים עם משהי בדייט הראשון על הלשעבריות שלך, ותפסיק להדביק להן מק"טים").
*נתיבות היא עניין לא פשוט לעיכול ("בחיים אני לא מתקרבת לחור הזה").
*בכלל, כל העסק מצריך הרבה אנרגיה נפשית ("אבי, סיימת את כל כדורי השינה שקניתי אתמול?").


נבוכים בשוק הבשר? שואלים את עצמכם עד מתי? להלן נוסחה שעלולה לעזור (תוצאה גבוהה=פוטנציאל נישואין גבוהה):


נדלג על הויה-דולורוזה בדרכי אל היעד המבוקש ונגיע לעיקר הדברים:
*יסכה - נולדה בסוכות (יומולדת 24 שמח).
*ממבשרת.
*ארבעה חודשים, עשרים ושלושה ימים ועשרים ושתיים שעות מהדייט הראשון ועד לשבירת הכוס.
*נותרו שנתיים לסיום התואר שלה בירושלים (492 למוות).
*שלוש שנות הכשרה בכת+אחות.
*סבתא שלה מגלה בה עניין רב ("עם מי אתה מתחתן? יסכה או נעמה?").
*אוהבת חמין (המריבה הראשונה שלנו).
*קוראת לזה צ'ולענט (המריבה האחרונה שלנו).
*חוש אסתטי לוקה בחסר ("אודי, זה או הטפטים או אני").
*אלופת מבשרת בהתעמלות קרקע לכיתות ג' (כיום גמישותה מתבטאת בעיקר בין הבוהן לזרת).
*כן, היא סבבה עם נתיבות. 
* במהלך השנה הקרובה נקיים נישואים-סלולארים עקב המצאותינו במהלך חמשת ימי השבוע במרחק 98.6 ק"מ (לא, היא לא סבבה עם נתיבות).
(הרשימה הביוגרפית המלאה שמורה במערכת).


כולם מוזמנים לסוויטה המלכותית ברח' השר שפירא (יש להצטייד בפנסים).

מזל טוב!

נצחו אראלים את המצוקים

אוי! מי האמין כזאת ומי היה יכול לצייר בנפשו אשר אפשר להתקיים אפילו שעה אחת מבלעדי פאר קדשינו, נזר ראשנו וזבול תפארתנו - דירת הרווק(ים) דק"ק מגשימים ביחד. ניטל הלב הטהור של עיר קדשנו, מרכז חיותה, מקור השפעתה ולשד הוויתה היותר פנימי ברוחניות ובגשמיות. אוי! היכן ימצאו בחורינו הרווקים סעד לנפשם? איזו פינה לברוח מכל הנשואים בני השתים עשרה המקוננים בכל פינה. מי ינטור חומותיך? אבד לנו מצפן הכיוון, עמוד השמאלי שאין לנו תמורתו. מי יפלש פקקיך? השכנה כביכול מיללת  "איפה איפה הם הרווקים ההם שסידרו לי את הביוב". מי יתן תמורתם של מסיבות חסיד עד זמן ק"ש של שחרית? אוי לנו ואוי לרווקנו אשר יהלכו כצאן ללא מרעה. מי יחמול עליך נתיבות ומי יסור לשאול לשלום לך?
אלה אזכרה ואשפכה עליהם נפשי, צלחה מזימתו של מ' שמואל שמעלקא ראש כת קה"ק ששם לו למטרה לפרז הדירה מהרווקים השוכנים בצל קורתה ורחש שידוך שעלה יפה בהשתדלותה של הצ' שלומית מענדי שמצאתו לזקן קהיליית הרווקים ובעל הדירה המהוללה והוא מחולל מפשעינו, היה שרוי באיזה רגע לא משהו כשעוד איזה קטין מקה"ק התארס, ונעתר לזו בבקשתה שיצא עם חברתה ולא ידע עד להיכן יגיעו הדברים, ונטרפה השעה ולא נשתהה הרבה זמן מעת שיצא עד שתקפתו להממגורה ומן השמים הסבו זאת, כי לא זכה הדור עוד שישאר בהפלטין ונשבה מבצר עוז.
אויה! מי יבכה על גלותה ומי יקימנה? האם סבלה קהילת קודשינו שבר גדול ונורא שכזה? ולמחץ מכתנו אין תרופה, אוי מי ירפא לנו? ע"כ למען נתיבות לא אשקוט ולא אחשה, הריני לפרסם מודעה רבה לאורייתא כי דרושים רווקים רציניים, בכיוון, אינטליגנטים ובעלי חוש הומור המעוניינים לקומם השכינה מעפרה שיבואו להפעריפעריא ויפסיקו להתברגן במרכז המבוסס ויכניסו קצת משמעות לחייהם ושלא תתהפך העולם למינות הפועסט מודערנא מחד ושקר החרד"לות מאידך ונחרב ח"ו לגמרי ואין איש שם על לב.
בברכת המחזיר שכונתך לעיר קדשך במהרה בימנו,
זקן ונשיא הרווקיה בנתיבות (בדימוס).
(התארסתי :)

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009

אי שם מעבר להרי החושך

תמצאו את הפריפריה הנחשלת, המזרחית, האנאלפביתית, החלשה, המכוערת, הענייה, הנטושה והזנוחה. לעומת זאת, אם תגביהו עוף, תוכלו למצוא בפסגות הלבנות את המרכז המבוסס, האשכנזי, האינטליגנטי, החזק, היפה, העשיר, האטרקטיבי והמושך.
סטראוטיפים עתיקים שעבר עליהם הקלח, לא? מפעם לפעם נחמד לאתר את הזליגות עליהן לא הצליחה לכסות האצטלה השקרית של כיום-כולנו-אותו-דבר אליה מטיפה התרבות הישראלית הפופוליסטית.

הפעם זה מגיע אלינו מערוץ אוכל בynet . מסתבר שהכתבת שרית סרדס-טורטינו, עדיין לא עודכנה בז'רגון הטהרני והמכובס בכל הנוגע לענייני השד העדתי ובכתבה שזו פרסמה היא מספרת לנו, בלי להתבלבל ובצורה הפשוטה והבוטה ביותר על יחסי הפריפריה-מרכז, והרי הממצאים:

בנתיבות ישנה קבוצת נשים "ממגוון עדות" (בספקטרום המרוקאי-גרוזיני-אתיופי הנרחב), העונות לשמות המשפחה שעבי/פחימה/אברג'יל/חניה/אבקסיס וכדו', רובן קשות יום, פרובינציאליות, עוסקות בטיפול בילדיהן המרובים, חסרות מקצוע שגוררת תיקי קניות בתחבורה ציבורית. חלומן הוא לנהוג על רכב פרטי, שאיפותיהן מסתכמות בסיפוק סועד מארוחה טובה וכל תרבותן עוסקת באוכל, אוכל ואוכל.
לעומתן, נוכל למצוא בתל אביב את נוימן/בר/קפלינסקי, יזמים עצמאיים שלא עסוקים רק בלהרוויח מפרי ידיהן של הנשים לעיל, אלא מגדילים לעשות ומכניסים לנשים הנתיבותיות קצת עניין בחייהן האפורים והמשעממים כדוגמת ביקורן בקיבוץ – "מקום שרק שמעו עליו, אבל מעולם לא היו בו", טיולים ברחבי הארץ ושאר דברים אליהם לא נחשפו נשים אלו במרחב הפריפריאלי המוגבל שלהן.
למען הסר ספק, המשפט האחרון בכתבה, שהוא ציטוט של אחת היזמות - גב' בר, לא משאיר מקום להתבלבל - "אנחנו חושבים שכוחה האמיתי של הפריפריה בארץ הוא דווקא באוכל שלה, ומבחינתנו אנחנו מביאים לתל אביב את קרני האור של הפריפריה". מעניין שגב' בר, בת העיירה קריית מלאכי במקור, לא בחרה בקרן האור הזו אלא העדיפה להתעסק בלכלוך הפיננסי התל אביבי.

מעבר להבנייה התרבותית הבעייתית שיוצרת הכתבה, ראוי לציין שהיא שקרית - במקרה אני מכיר את אחת הנשים בקבוצה, אישה נפלאה וחכמה, אקדמאית, בעלת רכב, אמא לילדים נפלאים שהצעירה שבהם מתחילה ללמוד עכשיו משפטים וכלכלה בבר-אילן. ואפילו בקיבוץ יצא לה לבקר לא פעם.
אני הייתי מציע לייבא מהפריפריה הנתיבותית האפלה -בנוסף לאוכל- גם מנה הגונה של יושר בתיבול קל של צניעות ונגיעות של סולידריות חברתית.