יום שלישי, 24 בנובמבר 2009

בקושי ענף


(פורסם בעלון הקהילה בנתיבות)

אמנם זהו מדור שורשים, וזה אומר שצריכים לחזור אחורה לפחות כמאה שנה על מנת שהדברים הפחות נעימים יטושטשו ותזכר רק קהילת X בחבל Y במלוא תפארתה ויפעתה כשבד"כ יושמע צירוף המילים - 'פעם היו אנשים', או 'איפה הדור שלנו ואיפה הם', אך לחומר שכזה ודומיו תוכלו להגיע תוך כמה קליקים במרשתת, או בהינף יד מספרייתכם, נוסיף לזה את ההיכרות הבלתי אמצעית של הקהילה את משפחתי לאחרונה עקב המאורע המשמח, ככה שחשבתי לעסוק פחות בארכיאולוגיה ויותר בפיקנטריה והבאתי לפניכם כמה שביבי מידע מתוך ים העדיין-לא-היסטוריה של משפחתי אותם חילצתי מהורי שלא הבינו את פשר שטף הנוסטלגיה שתקף אותי השבוע, ולהלן הממצאים:

סבא רצה שאבא יהיה רופא, וכך מצא אבא את עצמו - יהודי יחיד באוניברסיטה בקזבלנקה כסטודנט לרפואה, אחרי חצי שנה נמאס לו מהסיפור והוא החל לעבוד כמורה לעברית לבני-מצווה, כשגם זה התחיל לשעמם אותו הוא עלה לארץ. לאחר מלחמת יוה"כ אף אחד לא רצה להתגייס לשריון, לאבא שלי הספיק סרטון רעל קצר בכיכובו של יהורם גאון בבקו"ם כדי להחליט שהוא רוצה להיות בטנק. וכך לאחר שנה מאז שעלה ממרוקו והפסיק לפחות 500 שנה של השתקעות בנכר, קטע אבא את לימודי הכלכלה באוניברסיטה העברית והתגייס לצה"ל. שלושה חודשים לאחר השחרור שלו התחילה מלחמת לבנון ואבא חזר לטנק שזמן קצר לאחר שנהג על גבי האדמה הטרשית של הגולן פרס זחל, וכך הוא והצוות שאיתו נשארו בחזית המזרחית והשתעממו עד לסוף המלחמה.

לאחר שהקיאה במשך חודש בספינה מתוניס הגיעה אמי בגיל שלוש לנמל חיפה, משם נסעה יחד עם הוריה, אחותה בת השנתיים ואחיה התינוק באוטובוס לקרית גת, סבי הסנדלר עבד באשקלון, בגלל המרחק ומחיר הנסיעה נאלץ להגיע למשפחתו רק בסופי שבוע, לאחר שנה וחצי נשבר לכולם מהטרטור וכולם עברו לישון איתו בשכונת עתיקות באשקלון, שם רצו למקלט בבה"ס ישורון במהלך מלחמת ששת הימים והיו עסוקים בעיקר באכילת שוקולדים שסבא קנה על מנת להרגיע את הילדים שדווקא נראו די מרוצים מהמלחמה.

בתור חייל בודד קיבל אבי דירה בהוסטל באשקלון וכך הכיר את אימי. בעיצומה של מלחמת לבנון, לאחר חודש בו לא התראו, אמרה מגדת עתידות ערביה לאימי שמישהו יבוא היום מרחוק ויביא לה משהו, באותו היום אבא הגיע מהצפון והביא לה שעון. אחר המלחמה הם התחתנו, המדינה הציעה להם מגורים בקרית ארבע או בית שמש, בגלל הקרבה היחסית לאשקלון נפלה בית שמש בגורל, וכך אבא בילה את ימיו בנסיעות לאוניברסיטה ואמא היתה צריכה להפנים את זה שאשקלון כבר רחוקה.

סתם ככה לא היתה מתחתנת סבתא, נערה-אישה מבית ג'רבאי אמיד, עם סבא שהיה ממעמד אקונומי נמוך יותר, אך היות שכבר הגיעה לגיל 25 המופלג בגלל שהבחור לו יועדה מצא לו מישהי אחרת, סבתא ניאותה למכתבים אותם לא ידעה לקרוא מהבחור שהגיע לבקר את אחיה. לאחר ששתתה כל יום במשך חודש כוס שמן זית והגיעה למימדים הנכונים התחתנו הזוג.

שלא כמו בעל אור החיים הקדוש, החליט סבי, שהיה ממשפחתו, שלא לעלות ארצה עקב עבודתו כמנהל חשבונות בחברת ביטוח אנגלית בקזבלנקה. בגלל הייחוס של סבא החליט אביה של סבתא להכיר בין השניים על אף שש עשרה השנה שהבדילו ביניהם. ילדיהם, לעומתם, נשטפו בגל הציונות, וסבתא הצטרפה בהצתה מאוחרת-משהו למשפחתה בארץ רק לפני כחמש שנים, שלושים שנה לאחר ילדיה ושמונה שנים לאחר מות בעלה, שנפטר בדרכו לבית הכנסת בקזבלנקה.

אני מעריך שאת החוליה הבאה בשרשרת תפגשו במדור שליפות, שם אמצא פלטפורמה פחות כבדה לכל בילבולי המח שלי :)

זה עץ המשפחה של אבא.

3 תגובות:

Unknown אמר/ה...

כוס שמן זית...
רחמנות על סבתא

חציל אמר/ה...

ולחשוב שיכולת להיוולד בקריית-ארבע...
מצמרר.

טוב שאתה עוד מוצא זמן לכתוב ולפרסם.

ותמסור חיבוקים ונשיקות לסבתא באשקלון

David Pilavin אמר/ה...

קצת מבולבל הפוסט הזה - לא מובן מי אבא של מי ומי סבתא של מי