מונח לטיני שמשמעו 'אל מתוך מכונה', משמש לתיאור מצב בו נכנס לעלילה גורם נוסף שלא נובע משרשרת העלילה הנסיבתית על מנת לפתור בעיות בעלילה. מקורו של המונח בתיאטרון היווני, בו מכונה הייתה מורידה "אל" לבמה, כדי לפתור מצב שאין דרך אחרת להתירו. (תודה לסרט 'דוני דארקו' שהעלה מושג זה לתודעתי ולויקיפדיה שהסבירה לי ולכם את משמעותו).
בצעירותי אני זוכר את עצמי ביום הכיפורים, בתפילת הנעילה מסתכל מחלון בית הכנסת על השמים וחושב לעצמי: מהר, תתפלל חזק לפני שיינעלו השערים. ביום הכיפורים האחרון (שנסתיים לפני שעות ספורות) שוב הצצתי מחלון בית המדרש בזמן תפילת הנעילה, הפעם חשבתי בעיקר על העננים הבוערים שנשתקפו בחלון. מסתבר שלשינוי שחל בי ישנם שורשים בספרות התנאית: ואדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ (אלו דברי ר' מאיר), ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר "ותפקדנו לבקרים", רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר "לרגעים תבחננו". לר' נתן אפילו דין יומי אינו מספיק, הוא מגיע לרזולוציה של כל רגע, או במילים אחרות - אין שעה 'המסוגלת' ליותר, אותה סגולה טמונה בכל רגע ורגע בחיינו בבחירה שלא להיכנע לשטף הבנאלי והאגוצנטרי של החיים. ישנה כאן מעין התבגרות מהתסריט של שופט בשמיים המפשפש במעשינו. האל עומד לדין בכל רגע ורגע ובעצם כך מעביר את משקל הדיון מהשמימי אל הארצי - תרצו לתקן, הכח בידכם, תפסיקו להשען עלי, הקטע של להתפרץ למחזה חייך כאותו דאוס אקס מכינה קורה רק בתיאטרון יווני, לא בבית ספרנו. הרוטינה השחוקה לעייפה של התחזקות תוך ימי תשובה המגיעה לשיאה ביוה"כ ולאחריה הנפילה המתבקשת נחסכת כאן, קח אחריות על כל חייך, אל תעבוד את ה' לפרקים.
עשרים ושמונה ימים, שש שעות, ארבעים ושתים דקות, שנים עשר שניות, אז העולם יסתיים
אם השמיים היו לפתע נפתחים - לא יהיו חוקים, לא יהיו כללים, יהיו רק אתה והזכרונות שלך, הבחירות שעשית והאנשים בהם נגעת. (מתוך הסרט 'דוני דארקו', דקה 85)
רצתה ההשגחה(...) וצפיתי בסרט מבריק זה לאחר צאת יוה"כ. הציטוט לעיל יוצא משפתיה של פסיכיאטרית המטפלת בדוני הסכיזופרן, ונשמע כאילו שהיא רקחה אותו רק בשבילי. הסרט נוקט בגישה המהווה סוג של אנטיתזה לתפיסה בה אני מצדד כאן, מה שמהווה כר נפלא לעיסוק בנושאים מרתקים. ניתוח פשוט של הסרט יראה לנו כי הדרך בה אנו משתמשים באלוקים (או בכל אמצעי שמיימי אחר) לתועלת אישית חומרית או רוחנית היא מגוחכת ולוקה בחורים עלילתיים ופרלוגיזמים לוגיים (כלשונו של ליבוביץ'), מה שכן, היא יצרה סרט מרתק, עם פסקול מצויין שהעלה בי מחשבות בנוגע לבחירה חופשית, אלוהים, צפיית העתיד, המסד הפילוסופי מאחורי הסדרה דרדסים, מוות, אהבה, פחד ושאר ירקות שגרמו לי להעלות את הפוסט הזה.
לקראת סוף הסרט מושמע חידוש מצוין של השיר mad world של tears for fears, השיר ישן מהסרט אך נראה כאילו שנכתב עליו ועל העולם העצוב, האפור וחסר המשמעות המוצג בו (בתרגום חופשי לחלוטין שלי):
סביבי פרצופים מוכרים
מקומות בלויים, פרצופים שחוקים
מוקדם מדי למירוץ היומיומי
הולך לשום מקום
דמעותיהם ממלאות את משקפיהם
ללא הבעה
קובר את ראשי, מטביע את יגוני
ללא מחר
ואז אני סוג של מצחיק, וזה סוג של עצוב
החלומות בהם אני מת הם הטובים שהיו לי
קשה לי לומר לך, קשה לי לתפוס
שאנשים רצים במעגלים
זה עולם מאוד מטורף
ילדים מחכים ליום בו ירגישו טוב
יום הולדת שמח
ואני מרגיש שעל כל ילד
לשבת ולהקשיב
הולך לבה"ס עצבני
אף אחד לא מכיר אותי
שלום מורה, מה עלי ללמוד?
תסתכלי דרכי
זהירות, ספוילר!
הפעם היחידה בסרט בה נראה דוני מרוצה מחייו היא בסופו, רגעים ספורים לפני מותו, תוך ידיעה שהוא מקריב את חייו למען האנשים הקרובים אליו, המושיע שלו (שטעינו להחשיבו כמשהו חיצוני, דקה 94) בסופו של דבר היה הוא עצמו, מ.ש.ל.
