משלחת שומרי הגחלת להרי הקווקז
לאחר נסיעה של כמה שעות במונית שירות מקומית עם נהג גרוזיני (רולטה גרוזינית) בכניסה לכפר בהרי הקווקז הרכב נעצר ובחור ישראלי מכניס את ראשו למונית ואמר לנו "חבר'ה, יש פה אחלה מקום לישון בו וטרק מדהים". אני ויסכה כבר מבינים – הנה החופש שכל כך חיכינו לו, וככה בלי יותר מדי מחשבה, כמו איזה כלב מורעב, תוך שעתיים היינו כבר בדרכנו לקרחון, תוך חמש שעות כבר היינו בתוך האוהל שהבאנו, מנסים להתחמם בתוך השק"שים לאחר שהתברר שהגזייה שהבאנו לא עובדת ואוכל חם כנראה שלא יהיה לנו בטרק הנוכחי. לילה ראשון בגרוזיה על בטן ריקה.
טרק ראשון
לאחר השכמה מאוחרת ומפגש עם כל הישראלים שהשתחררו לפני יום וחצי מצה"ל (שיחה עם מטיילים מזדמנים תיפתח ב 'מה קורה?' בתשעים אחוז מהמקרים תתקבל התשובה 'סבבה') הגענו לקרחון שכשלא נפלתי לתוך הבורות שבו זה הרגיש כמו ללכת על קורנפלקס, בשאר הזמן-יסכה תטען שזה בגלל שלא הלכתי בדיוק בעקבותיה- זה פשוט לא כל כך הרגיש, כמו כל שאר הרגל שקפאה, אך אל דאגה, כל הבעיות פשוט נשכחו כשכאב הראש בשל מחלת גבהים (3,000 מטר זה גם משהו) תפס אותי בדרך חזרה. יסכה, די, אל תלכי מהר, כן, בקצב שלי, כמו תינוק, לא אכפת לי שעוד מעט חושך, די, איי.
על הקרחון
בחזרה מהטרק בילינו את הלילה בבית של אחד התושבים. לא, זה לא שהוא היה נחמד במיוחד והחליט במחווה של רצון טוב לארח כמה ישראלים בבית שלו, פשוט כאן, כמו כמעט בכל חלקי גרוזיה, הלינה הזולה נעשית בבתים של התושבים. בהתחלה הרעיון נשמע נחמד ומיוחד –חשיפה בלתי אמצעית לאורחות החיים של התושבים המקומיים וכל שאר הזיבולים הסנטימנטאליים, ת'כלס כל הסיפור הזה מתבטא בעיקר בתור ארוך לשירותים אחרי האבא, האמא האחים הדודים הקרובים והרחוקים ועוד עשר ישראלים או לחילופין בבמקלחת קרה בלי זרם לצד הטיטול של התינוק וסכין הגילוח של האבא (האמא? :) וכל התפאורה הלא היגיינית האפשרית שיכולה להכנס במקלחת גרוזינית.
את שמחת תורה חגגנו ברוב עם בנוכחות אלף דוסות שנקבצו לגרוזיה מכל רחבי האולפנות, הש"ל והמדרשות ברחבי הארץ (איפה הן היו כשטיילתי לבד בדרא"מ??) וכשאני הק', כהרגלי בקודש מנסה להריץ את התפילה, הן מוצאות לנכון לשיר כל פסוק בלחנים נדירים שנשמעים רק אחת למאה שנה בפסגות הקווקז.
כמו ישראלים טובים, כמעט ולא עשינו שום דבר חוץ מטרקים במהלך שהותנו בגרוזיה, רק חבל שמזג האוויר החליט לעשות לנו חיים קשים, אבל מה? שאנחנו נצא פראיירים? הגענו עד לגרוזיה כדי להישאר בחדר של הבת של הגרוזיני שבינתיים קופאת בעליית הגג? שום דבר לא יעצור בעדינו, למי אכפת מכאבי הראש/ברכיים/אוזניים וכל שאר האברים שהחליטו ככה באמצע הטיול לעשות עלינו פוזות?? למי אכפת שכדי לטייל במזג אויר כזה חייבים ג'יפ שעולה כמה מאות שקלים?? וכך מצאנו את עצמנו, קבוצה של כמעט עשרה ישראלים, יוצאים בבוקר של יום גשום, עטופים בניילונים זוהרים בצבעים זרחניים, הולכים בתוך יער שהשבילים בו מזמן הפכו ליובלים שמתנקזים לנחל (נהר?מוביל ארצי?אמזונס?) שנמצא למרגלותינו, ומנסים להגיע לאיזה קרחון תוך תקווה שהערפל לא יכסה הכול ואז חס וחלילה חס ושלום נידפק. טפו טפו טפו. למזלנו הצלחנו להגיע אל הקרחון המהולל, הצטלמנו, נרטבנו, קפאנו אבל למי זה משנה? העיקר שבתמונות הכול נראה טוב והכי חשוב – אפשר לסמן וי!
עוד יום רטוב
כרגע הפוגה לרגליים למודות המסלולים שלנו, הלכנו לבלות במוצ"ש במסעדה מקומית, לדפוק את הראש עם כמה כוסות סודה (הדבר הכשר היחיד) ולראות מה עושים המקומיים בזמנם הפנוי. לא ידענו בדיוק, אבל מהחזות הכללית היה נראה שהחבר'ה שישבו בשולחן לצידנו היו כבר אחרי כמה סבבים של אלכוהול. כאשר התחילה המוסיקה והריקודים וכשהם כבר הקיפו את השולחן שלנו מכל עבר וניסו לשדל אותנו לרקוד איתם כבר לא היה לנו ספק – החבר'ה פה מחוקים, ולא שהיה מדובר על צעירים, הגיל הממוצע כאן היה בסביבות ה 40, ואם הבנו נכון מכל הסיפורים שהם שפכו עלינו הם עובדים במוזיאון המקומי והם חוגגים כאן יומולדת של אחד העובדים. כל ניסיונותינו לסרב לקום ולרקוד איתם פשוט היו בלתי אפשריים מבחינתם, האבסורד הגיע לשיאו כשהבחורצ'יק על האורגן שם מנגינה שנשמעה מוכרת וכשלאחר כמה שניות התחילו מילות השיר 'דוד מלך ישראל' להתנגן ברקע היינו בשוק טוטאלי – רקדנו במרכז המעגל כחמישה חברה ישראלים לצלילי מחרוזת שירי סוכנות עם מלודיה רוסית כשגרוזינים מזיעים ושיכורים מחבקים ומנשקים אותנו. כך הפכנו לאטרקציה של הערב וגם הרווחנו חוויה אותנטית עם הילידים. נא לא להאכיל. תודה.
ריקוד מושחת
את מסכת המסעות שלנו חתמנו בטרק בן שלושה ימים, שהיה הכי שווה. קודם כל בגלל האווירה האינטימית– רק אנחנו, המדריך שדיבר שפת סימנים רהוטה ביותר והחיות שהבחור טען שהוא רואה/שומע/מרגיש/מריח/חש בטלפתיה. לאחר שטיפסנו, נרטבנו מהגשם, קפאנו מהשלג הגענו למחנה צבאי קטן שם חייל הגרוזיני העתיק את שמותינו ליומן גדול וחשב שבזה הוא ימנע ממנו מלהיות מרגלים רוסיים/אזרביג'אנים, בינתיים החבר שלו הראה לנו את הילדים שלו בפלאפון דור 3.5 בנעלי בית כחולות תוך הסברים שוטפים ונהירים בשפה האקזוטית המדוברת. לאחר הרישום המשכנו אל האגם שנמצא על הגבול הרוסי שם מזג האוויר עשה קצת פוזות אך בסופו של דבר נתרצה ונתן לנו כמה שניות שלמות לראות את האגם בשבילו הקדשנו טרק של כמה ימים. מכיוון שאפילו להגיד תודה בגרוזינית אנחנו לא יודעים אז ארצה להנציח על גבי פוסט זה את טוב ליבם של החיילים הגרוזינים המשועממים שסתם ככה בבוקר של יום מושלג וסוער יצאו לפטרול קטן ועל הדרך נגלו לפנינו כמתוך חלום בענן סמיך והחליטו לתת לי וליסכה טרמפ על הסוסים הצבאיים שלהם כברת דרך לא פשוטה. הניסיון שלי להרשים את החייל הענק שהוביל את הסוס שלי בזה שגם אני הייתי לוחם בצבא תוך ניסיון לנפח את החזה שלי כמה שיותר ולדבר בקול עמוק וסמכותי היו לצנינים בעיני הבחורצ'יק שלא הבין למה השרוך שרועד על הסוס שלו משגע לו את השכל באמצע טיול הבוקר שלו.
טיול בוקר
לאחר שבילינו את סופ"ש האחרון שלנו בבירת גרוזיה, אכלנו במסעדה כשרה ומעאפנה, סעדנו סעודה נורמאלית ראשונה בשבת אצל החב"דניק המקומי, התפללנו בבית כנסת שהכיל מאות מתפללים עד לפני כמה עשרות שנים וביקרנו במוזיאון הלאומי שהכיל שלושה חדרים מתפרקים ועלובים טסנו ביום הנישואים שלנו בחזרה לארץ לקחנו אוטובוס שמשך הנסיעה בו היה כמשך הטיסה לעיה"ק נתיבות ע"מ להמשיך ולהתעסק בלהציל את העולם וח"ו לא להתעסק בהבלי העולם הזה, כגון הוצאת 5,644 ש"ח כולל הכול על שלושה שבועות טיול בחו"ל (בנימה אפולוגטית אוסיף שסביר להניח שזו ההזדמנות האחרונה בעתיד הקרוב לעשות משהו בסגנון) ושאר מיני וילה וולבו וויזה לא עלינו. אה, ועוד משהו כדי שיסכה לא תביא לי מכות - הטיול גם עושה טוב לזוגיות. סליחה על הדביקות. המשך חיים נעימים. היו שלום. בואו לבקר.
לשנה הבאה בנתיבות הבנויה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה